ביי דה פיפל בע"מ נ' מידס 3 איקס ישראל בע"מ ואח'

פסק דין

מבוא וטענות הצדדים

פסק דין זה ניתן בהתאם לתקנה 214טז(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד – 1984, באופן תמציתי, נוכח העובדה שמדובר בהליך בסדר דין מהיר.

התובעת והנתבעת 1 התקשרו בהסכם מיום 22.6.10 במסגרתו התחייבה התובעת לספק לנתבעת 1 שירותי פיתוח תוכנה (נספח א' לכתב התביעה; להלן – ההסכם).

בנספח ב' להסכם נקבע כי עבור השירותים כאמור תשלם הנתבעת 1 לתובעת שכר לפי שעות עבודה, בתעריף של 250 ₪ + מע"מ לשעה (עבור פרוייקט קצר מועד התעריף גבוה יותר, אך בענייננו חל התעריף הנמוך). בנספח ב' כאמור נקבע כי השירותים יסופקו עם חתימת ההסכם וזמן הסיום נקבע כ – TBD – כלומר ייקבע בהמשך (סעיף 8 לתצהירו של מר גלנץ).

הנתבע 2 הינו בעל המניות היחיד ומנהל הנתבעת 1, והוא נתבע בטענה של אחריות אישית לחוב הנטען, כפי שיפורט להלן.

ואכן, התובעת החלה, באמצעות קבלני משנה מטעמה, לספק לנתבעת 1 את השירותים. התובעת שלחה לנתבעת 1 שלושה חשבונות שכר טירחה – בסכום מצטבר של כ – 70,000 ₪, ושלושתם שולמו ללא בעיה כלשהי.

ביום 19.9.10 נשלח לנתבעים במייל חשבון נוסף, שאמור היה להיות משולם עד 15.10.10 (כפי שנקבע בהסכם – תנאי התשלום היו "שוטף + 15"), נספח ג' לכתב התביעה (להלן – החשבון).

מיד עם קבלת החשבון השיב הנתבע 2 לתובעת כי אין בכוונתו לשלמו, וטען כי לא נתקבלה כל תמורה עבור הכספים שכבר שולמו וכי ניהול הפרוייקט היה לקוי (ראה נספח ד' לכתב התביעה – מייל של הנתבע 2 מיום 19.9.10.

מאז, החלה התכתבות מיילים בין הצדדים, המובאת בנספח ד' הנ"ל, ללא הועיל. בשל אי התשלום, חסמה התובעת את גישת הנתבעים למערכת המיחשוב שפותחה (בהתאם לזכות העכבון שהוקנתה לה בהסכם). מכאן התביעה, לתשלום החשבון.

בכתב הגנתם טוענים הנתבעים שלל טענות. בתמצית, נטען כי התובעת איחרה בסיום פיתוח התוכנה, לא דייקה ברישום השעות, ובעיקר כשלה בפיתוח המקצועי של המערכת, כך שלמעשה הנתבעים לא קיבלו כל תמורה עבור כספם. בנוסף, הנתבע 2 טוען כי אין כנגדו כל עילת תביעה אישית.

דיון והכרעה

העידו בפניי מטעם הנתבעת מנהלה הכללי, מר אורן גלנץ, וכן מר תומר מרקדו, מי שביצע אתחלקה הארי של העבודה בפרוייקט נשוא התביעה. כמו כן העיד הנתבע 2.

בהסכם אין כל התחייבות לסיום פיתוח של מערכת תוכנה כלשהי. ההסכם איננו "פאושלי" ואינו תלוי תוצאה. בהסכם התחייבה הנתבעת לספק שירותים מסויימים, מקצועיים, של פיתוח תוכנה, וכך עשתה, תוך חיוב לפי שעות עבודה בפועל, כפי שסוכם.

איני מקבל את טענת הנתבע 2 כי היתה התחייבות מעין זו של התובעת על אף שלא צוינה בהסכם. נערך הסכם מפורט וחזקה על הצדדים כי דאגו כי כל ההסכמות ביניהם ייכללו בו.

הנתבע 2 לא עשה עליי רושם של "טירון". הנתבע 2 העיד כי שימש משנת 2003 עד 2010 כמנהל פיתוח עיסקי בחברות גדולות, לרבות חברת "אורקל" (עמ' 13 לפר' ש' 25 – 26). בנוסף, לא ראיתי לאמץ את דברי הנתבע 2 בהקשר זה.

אשר לטענה כי התובעת איחרה בסיום פיתוח התוכנה: כאמור, בהסכם לא נקבע מועד לסיום העבודה. הנתבעים טוענים כי נשלח אליהם ביום 12.7.10 מסמך הקרוי Software Requirements Specifications (נספח ב' לכתב ההגנה), ע"י מר אלון מרום מטעם התובעת. במסמך זה מופיעה הערכת שעות העבודה (280 – 400 שעות, ובחלופה במקרה כאן – 280 שעות; ראה סעיף 9 לתצהיר מר מרקדו) וכן תוכנית עבודה, שבה הוערך משך העבודה בשבעה שבועות.

הנתבעים טוענים כי פרק זמן זה סוכם בעל פה בעת חתימת ההסכם. הנתבעים טוענים כי התובעת הפרה התחייבות זו, שעל פיה היתה אמורה לסיים את העבודה עד סוף חודש אוגוסט, שכן גם בעת משלוח החשבון – ביום 19.9.10 – היו אמורות להיות מושקעות עוד 40 שעות, לפי טענת התובעת עצמה.

עיון בנספח ב' הנ"ל (עמוד אחרון לו) מגלה כי אכן יש בו פירוט של שלבי העבודה עם הערכת זמן, כאשר מצויינים 7 שבועות והיקף של 350 שעות.